<h1>ראבי"ה סימן קצ"ח</h1>
<h2>דף יז:</h2>
בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענים עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין. תנו רבנן [י"ח ע"ב] בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפציו לגוי ולא ישאילנו ולא ילוינו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו, פירוש לבית הקונה והשואל והלוה, ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, פירוש לעיר הקונה והשואל והלוה, ור' עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו, פירוש של המוכר והמשאיל והמלוה והנותן, ר' נתן אומר הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי בית הלל ולא בא ר' עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל. ובספרים ישנים גרסינן הן הן דברי בית שמאי והן הן דברי בית הלל. והכי פירושא הן הן דברי בית שמאי דמתניתין דאמרי כדי שיגיע [למקום קרוב והן הן דברי בית הלל דברייתא דאמרי כדי שיגיע] לבית הסמוך לחומה, וכולה חדא שיעורא היא, ופליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דבית שמאי ובית הלל ולא בא ר' עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל דמתניתין דהא דתנן ובית הלל מתירין זהו כדי שיצא מפתח ביתו. ואף לפי הספרים שכתוב בהן הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי בית הלל אית לן לפרושי הן הן דברי ר' עקיבא דהכא הן הן דברי בית הלל דמתניתין. והך ברייתא למאן דאית ליה [י"ח ע"א] שביתת כלים דאורייתא לבית הלל וכל שכן לבית שמאי מוקי לה במלבושים ובכל דבר דלא שייך בהו למימר שביתת כלים. (והא דגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה ומסיק גזירה משום שאלה ומשום שכירות, היינו בהמה). [ולמאן דלית ליה [שביתת כלים דאורייתא ל]בית הלל, [ל]בית שמאי מיהא שביתת כלים דאורייתא, [ו]מוקי לה נמי הכי, דאמרי בה בית שמאי, ולבית שמאי מיהא] שביתת כלים דאורייתא. מדקמוקי ר' אושעיא הך ברייתא ואין נותנים חטים וכו' כבית שמאי, משום דסבירא ליה [דלבית הלל] לית להו שביתת כלים דאורייתא, שמע מינה דאפילו איסורא דרבנן ליכא למאן ד[ל]ית ליה שביתת כלים דאורייתא, דאי לא תימא הכי לוקמה כבית הלל ונימא דמדרבנן [לבית הלל] נמי אסור. [והא דגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה [ט"ו ע"א] ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה ומסיק גזירה משום שאלה ומשום שכירות, היינו בהמה, דשביתתה דאורייתא]. ועוד צריכים אנו לבאר דמחמירים רבנן טפי בשכירות מבמכירה ושאלה ונתינה והלואה, דכל הני בערב שבת נמי שרו בית הלל גם בכלים בכדי שיגיע לבית [הסמוך לחומה], ואילו גבי בהמה החמירו בשכירותה וגם בשאלה, ואפילו מיום ראשון. ואפילו מתרצת שאני בהמה דשביתתה דאורייתא, כדפרישית, ועוד דשכיח בה שכירות ושאלה טפי מבכל דבר ובמילתא דשכיח גזרו רבנן ומחמרי טפי, ועוד שנקרא שם בעלה עליה, כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [כ"א ע"א] לגבי מרחץ, אכתי תמיה לי מדתניא [י"ט ע"א] לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת ברביעי ובחמישי מותר. [ונראה לי דבשכר מיירי, דומיא דרישא]. וכן [נמי] שנינו גבי שליח איגרות (ונראה לי דבשכר מיירי, דומיא דרישא) תנו רבנן [שם] אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת אלא אם כן קצץ עמו בדמים, פירוש דאז מותר בכדי שיצא מפתח ביתו, ואם לא קצץ בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו ובית הלל אומרים לבית הסמוך לחומה. ומה ראו חכמים להחמיר בשכירות טפי מבשאלה והלואה. ונראין הדברים דטעמא משום דכל הנאה שלו ולא [מיחזי כ]שלוחו. אבל בשכירות מיחזי כשלוחו. ואע"ג דהיכי דקצץ מקילי בית שמאי בשילוח אגרת טפי מבמכירת חפציו לגוי, שאני התם שמכריז לכל שכניו חפציו, מה שאין כן באיגרת. אבל לבית הלל לא שאני להו. והך דתניא אין משלחין ביד גוי איגרות כלל בערב שבת בשלא קצץ אוקימנא בהיכא דלא קביע בי דואר במתא, שיצטרך לחזור אחריו בעיר אחרת, אבל בדקביע פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. וכן נמי הך דתניא לעיל מינה כיוצא בו [אין] משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר מיירי בלא קצץ, ואסור בערב שבת בין לבית שמאי בין לבית הלל, ומיהו ברביעי ובחמישי מותר. ולא פליגי הני ברייתות אהדדי. פירש רבינו חננאל בי דואר איש ידוע [שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל אגרת] למי שנשתלחה אל[יו]. ושמעינן מ[הך] סוגיא, מדקמדמינן אהדדי בברייתות מכירה ושאלה והלואה ושילוח איגרות בדלא קצץ בדקביע בי דואר, דבכולהו קאמרי בית שמאי כדי שיגיע לביתו ובית הלל קאמרי לבית הסמוך לחומה, ופירש[תי] לעיל דתנא דמתניתין (לא) פליג אתנא דברייתא, דסבירא להו לבית הלל כדי שיצא מפתח ביתו אליבא [ד]תנא דמתניתין, אם כן גם בשילוח איגרות סבירא ליה לתנא דמתניתין כדי שיצא מפתח ביתו אפילו לא קצץ לבית הלל, והילכתא כתנא דמתניתין, וכן פירש ר"ת. ונראה לי שאפי' לא קבוע בי דואר שרי לתנא דמתניתין, כיון שלא חש אלא כדי שיצא מפתח ביתו. ופירש רבינו חננאל, והילכתא כדי שיצא מפתח ביתו, וכן גבי חמץ אוקמינן בפרק כל שעה [פסחים כ"א ע"א] [כל שעה] שמותר לכהן לאכול תרומה, והיא שעה חמישית [כרבן גמליאל], מותר למכור ישראל חמצו לגוי.
<h2>דף יט.</h2>
תנו רבנן נותנים מזונות לכלב בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו [כיוצא בו נותנים מזונות לפני הגוי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו]. ופסק רבינו יב"א הלוי דהני מילי אוכלים שיתכן שיאכלם בחצר, אבל חפצים אחרים העשויים להוליכן למקום אחר אסור ליתן לו אפי' לבית הלל, ועד כאן לא קא[שרו] בית הלל אלא בערב שבת, שכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום. ופליאה בעיני, הא תנן [ב' ע"א] פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית וכו' ואוקימנא דפטור ומותר לבעל בית, והא מתניתין מיירי בשבת. ואלו הדקדוקים לא נראין לי (ד)כשיחד לו מקום מבעוד יום, כדתניא בפרק קמא דפסחים [ו' ע"א] גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אינו זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער [יחד לו בית אין זקוק לבער] משום שנאמר לא ימצא. ואע"ג דפירש רב אשי טעמא דאע"ג דשכירות לא קניא כיון דכתיב לא ימצא משמע מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך, ומשמע שאי לאו קרא לא שרינן, התם משום דחיישינן שמא יהנה מן החמץ והילכ[ך] בכל מקום שמצוי בידו אסור. ובכמה דוכתי מוכח דהמוכר והנותן חפץ לחבירו והשכיר לו מקומו דקנה כאלו משכו חוץ מרשותו. ואף על גב דאמרינן [ע"ז ס"ד ע"ב] ובגוי עד שישכור, היינו לענין שצריך לשכור מן הגוי, והחמירו בשבת דלא מהני ליה לישראל אי אמר לו הגוי רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך, אבל ישראל יכול לייחד לגוי מקום מבעוד יום והוא נוטל שלו בשבת. וגם אינה דומה לפשט העני להיתר, דאיכא למימר דבעל הבית שהיה תופס לא נתכוין שיטול העני כלום, אבל אי נתכוין לא. ומכל מקום נראה לי להתיר, כדפרישית לעיל. ויש להחמיר, שלא להרגיל הגוים בכך. וכל מה שאסרנו במכירה ומתנה עד כדי שיצא מפתח ביתו לבית הלל מיירי בשלא ייחד לו מקום.
תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. יש מרבותינו שאמרו דוקא בים ומשום שינוי ווסת שאין לו עונג בשבת, אבל שאר נהרות בריאים ועונג לאדם. ופירש רבינו חננאל משום שהספינה [גוששת] ואין במים עשרה טפחים ומשום גזירת תחומין בשבת נגעו [בה] אבל למעלה מעשרה לא גזרו משום הכי נהגו להפליג בים הגדול. ועוד יש פתרונים אחרים, ויש להשיב עליהם. ומסקינן במה דברים אמורים בדבר הרשות אבל בדבר מצוה מותר, [דאמרינן] דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת [דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל] אומר אינו צריך ומצור לצידון אפילו בערב שבת. ופירש רבינו תם דמה שנהגו להפליג בספינה לסחורה אפילו בערב שבת משום דכל סחורות שלנו דבר מצוה חשבינן להו כדאמרינן בפרק קמא דקדושין [ל' ע"ב] מנין שחייב ללמוד אדם לבנו אומנות דכתיב ראה חיים עם אשה וגו', ואמרינן נמי והודעת להם וגו' הודע להם בית החיים דהיינו שיודע במה לחיות. וגם אם הולך להתראות פנים לחבירו חשיב מצוה, אי הולך לטייל הוי דבר הרשות. ואבא מורי החזיק דבריו דגרסינן בפרק אלו מגלחין (מפני שיצא שלא ברשות) בתחילתו [מו"ק י"ד ע"א] ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות, ואמר רבה לשוט דברי הכל אסור, פירש לשון טיול כמו משוט בארץ, למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרויח מר מדמי לה לשוט ומר מדמי לה למזונות. והלכתא כסתם מתניתין דחשיב ליה [ב]רשות, דמצוה ורשות דהתם אינו דבר הרשות דהכא. וכן נראה לי עיקר.
תנו רבנן אין צרין על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין ואפילו בשבת. גרסינן במסכת עירובין [מ"ה ע"א] תניא גוים שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאים עליהם בכלי זין ואין מחללים עליהם את השבת במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת.
